סיפור שהתפרסם לאחרונה בג’רוזלם פוסט הדגיש את הפרוייקט שנוצר על ידי עידו יערי בתוכנית ביטוי עצמי ומנהיגות של לנדמרק אדיוקיישן. תחת השם “רגעים שהעיוורים יכולים לראות”, הפרוייקט איפשר לעיוורים לצלם תמונות ולבטא את הראייה שלהם את העולם באמצעות התמונות עם עזרה של מעצבים גרפיים.
להלן הגרסה המקוצרת של הסיפור.
דרך שונה לראות
תערוכה יוצאת דופן, המופיעה כעת בתל אביב, מציגה לראווה את העבודה של צלמים עיוורים.
מאת קארל הופמן
תערוכה יוצאת דופן של תמונות מוצגת בימים אלה בגלריית החלונות במרכז עזריאלי בתל אביב. התערוכה, בחסות של המרכז הישראלי לעיוורים, מציגה תמונות שצולמו על ידי צלמים עיוורים ואחר כך עובדו על ידי מעצבים גרפיים על פי תמונות מנטליות שתיארו הצלמים העיוורים עצמם.
התערכוה ששמה “רגעים שהעיוורים יכולים לראות”, נהגתה ואורגנה על ידי עידו יערי,בן 33, מתנדב במרכז הישראלי לעיוורים בשלוש השנים האחרונות.
“מתוך התנדבותי שם, למדתי קצת להכיר מהעולם של העיוורים “, הוא מספר. למרות זאת, היה זה קורס שהוא לקח בלנדמרק אדיוקיישן, ארגון המוקדש להדרכה בתחום הפיתוח האישי, שבסופו של דבר הדליקה אצל יערי להבה שהייתה גדולה מספיק כדי לגרום לו לחלוק את הידע שלו עם שאר העולם.
“הקורס דרש מכל אחד מאיתנו לקחת על עצמו פרוייקט שהוא גדול יותר מהדברים שאנו עושים בדרך כלל ביום יום שלנו. המחשבה מאחורי זה היתה שאנחנו נחשוב ונתנהג בפרוייקט כפי שנעשה בחיים האמיתיים. אז הרעיון היה ללמוד להתגבר על המכשולים שעוצרים אותנו בפרוייקט שלנו כך שהם לא יעצרו אותנו בעתיד בחיים האמיתיים. מאחר שאני התנדבתי בשלוש שנים האחרונות במרכז הישראלי לעיוורים, היה ברור לי שהפרויקט שלי צריך לעסוק בקהילת העיוורים.”
המכשול הראשון שיערי היה צריך להתגבר עליו היה חוסר ההתלהבות הניכר של המרכז לעיוורים מהפרויקט. המרכז לעיוורים הואארגון הגג בישראל של מגוון ארגונים ללא כוונת רווח אשר מסייעים ללקויי הראיה.
“ישבתי עם חבר שלי, גלעד בן ארי, צלם ידוע מאוד, והוא אמר “למה לא לעשות תערוכה של אנשים עיוורים שמצלמים תמונות?”, אולם כשהלכתי למרכז והצעתי את הרעיון, הם אמרו, “תראה, כבר יש לנו חבורה של אנשים עיוורים שמצלמים”. בסופו של דבר התברר שהדחייה הראשונה הזו הייתה ברכה סמויה.
“אז חזרתי ללוח הציור והעליתירעיון ברמה אחרת, שהיה הרעיון של הוספת עיצובים גרפיים לתמונות. וזו הפעם הראשונה בעולם שיש לנו תערוכה כזו בה אנשים עיוורים מצלמים תמונות של דברים שיש להם איזה שהוא סוג של קשר רגשי אליהם. הם מצלמים את התמונה ולאחר מכן יושבים עם המעצב הגרפי ומספרים לו איך זה נראה במחשבה שלהם, איך הם מדמיינים את זה. המטרה של המעצבים הגרפיים היא לקחת את תפיסת התמונה של האדם העיוור ולהכניס אותה לתמונה עצמה.
התמונה המוגמרת היא למעשה הצבה זו לצד זו של שתי דרכים שונות “לראות” – הדרך בה המצלמה רואה, והדרך בה האדם העיוור רואה דברים בעיני רוחו. אומר יערי: “זה די אירוני שאדם עיוור נותן לנו את המציאות בתמונה הזו, בעזרת המצלמה, ואז אדם שרואה – האומן הגרפי – נותן לנו הצצה אל העולם הפנימי של העיוור.
ברגע שיערי החל לדבר על מה שהוא רוצה לעשות, התגובה היתה מהממת. ” את המעצבים הגרפיים מצאתי בפייסבוק. ביום רביעי מסויים שמתי מודעה שאני מחפש מעצבים גרפיים בהתנדבות לפרוייקט הזה. עד יום שישי כבר היו לי 42 מעצבים גרפיים שנרשמו לעזור ואני הייתי צריך רק 21.”
כל מה שהיה קשור לפרוייקט הזה נתרם הלכה למעשה בחינם ולגמרי ללא שום עלות, לרבות הדפסת התמונות על בדי קנבס מ – swift.co.il והכי חשוב, השירותים של סטודיו גברא, בי”ס מפורסם לצילום. מסוקרנים מהפרויקט, סטודיו גברא סיפק לכל צלם עיוור מצלמה וצלם רואה שילווה אותו או אותה אל אתר הצילומים. כל צלם רואה הציע לעמיתו העיוור מספר עקרונות בסיסיים בצילום תמונה, ולפי דברי יערי, “עשה סיעור מוחות עם האדם העיוור על מה שהוא או היא רוצה לצלם”. הצלמים העיוורים, יחד עם התמונות שלהם, ישבו אחר כך עם האומנים הגרפיים, שכולם תרמו את גם את זמנם ומאמציהם.
התוצאות הסופית,התמונות, הן מרתקות, הן בתור עבודות אומנות והן בתור הצצות נדירות לתוך העולם הקוקניטיבי של העיוורים. התמונות המרשימות ביותר הן בפאנל של צילומים של, כן, צליל.
יערי עומד ליד התמונות ומסביר, “שמעון רויטבורד הוא בן 14. הוא יצא אל השוק כדי לצלם צלילים. הוא רצה להראות איך הם נראים. אז הוא הלך עם צלמת שרואה. היא שמה את המצלמה מסביב לצווארו. הוא החזיק אותה על בית החזה שלו. וכל פעם שהוא שמע צליל, הוא הסתובב לעברו וצילם תמונה.
העבודה שאולי הכי מושכת את העין בתערוכה היא תמונה של עולה אתיופי, בֵּזַה נָוואווה, עבודה בשלל צבעים מלאי חיים. “בֶּזה חי בעולם בו אין גבולות”. יערי אומר. “הוא מייצג את ישראל באולימפיאדה המיוחדת בבייג’ין. הוא רץ, הוא טיפס על הר אוורסט. הדבר האהוב עליו עכשיו הוא צניחה חופשית. ומה שהוא מראה פה זו תמונה של גבר רץ בפארק הירקון בתל אביב. הדבר הבסיסי אותו הוא רצה לבטא זה הבטחון שיש לו בעודו הוא רץ. זהו העולם הבטוח, כמעט כמו העולם הבטוח של ילד שבו הוא חי כשהוא רץ.”
תמונה אחרת מציעה שאולי דרוש אדם עיוור שיראה לנו שזכרונות הם דברים שקרו לאנשים שהיינו ולא לאנשים שאנחנו כעת. סיסי בן סימון לקחה את המצלמה שלה לבית ילדותה וצילמה שם את כל התמונות שלה מגובה הצילום של ילדה קטנה.
כמה תמונות, כמו של ריקי פריטָש, יכלו בקלות לעבור כעבודה של צלם מקצועי שרואה. פריטש משרטטת במומחיות אמא צעירה שכורעת בגאווה בין שני ילדיה הזעטוטים שרוכבים על כל אחד תלת אופן. אומן גרפי הוסיף לאחר מכן אפקט הרומז על התנועה והמהירות של אופני התלת אופן.
“יש לי שתי מטרות בתערוכה הזו,” מצהיר יערי, “האחת היא להראות שלמרות המכשולים בחיים, אנו יכולים לעשות פחות או יותר כל מה שברצוננו לעשות. זה תלוי בנו. לא רק העיוורים, אלא כל אחד. התערוכה הזו היא דוגמא. אם אדם עיוור יכול לקחת מצלמה ולצלם תמונה של מציאות אותה הוא לא יכול לראות, אז כל אחד יכול לעשות כל דבר.”
“והמטרה השניה היא להביא בני אדם להיות מודעים לעולמם של העיוורים, אשר עליו אנו לא יודעים דבר. אנו רואים את העיוורים כאנשים שצריכים עזרה. והם לא כאלה. זה משהו שחלקם ממש רוצים להדגיש – שהם אנשים בדיוק כמונו. נשללות מהם הרבה הזדמנויות בגלל שאנו תופסים אותם כנכים או חסרי יכולת.
ייתכן כי זה מוקדם מידיי לומר אם הצלמים העיוורים של התערוכה ימשיכו לצלם ולהפתיע אותנו עם דרכיהם המיוחדות לראות את העולם שמסביבם. עידו יערי, בכל אופן, מתכנן את פרוייקט פריצת המכשולים הבא שלו. הפעם, הוא אומר, זה יהיה לטובת מרכז לילדים חירשים ולקויי שמיעה, שגם בו הוא מתנדב.
למידע נוסף על הפרוייקט, בקרו במגזין האינטרנטי Midnight East.
